18 לנובמבר 2009 בשעה עשר לערך התרחש אחד הדברים הכי מליחצים שקרו לי בחיים..הגיוס לצה"ל!!! עליתי לאוטובוס בחולצה אדומה ותיק גדול ופה התחיל כל הבלאגן.
קצת לפני הגיוס ניסיתי למצוא איזה תפקיד שיאפשר לי לשלב אופנים וצבא, ספורטאי מצטיין לא היה בא בחשבון, לוחם ידעתי שאני לא יהיה אין לי מושג למה פשוט לא הכי משך אותי היתי מוכן לעשות כל תפקיד, העיקר להמשיך לרכב,שעליתי לאטובוס בידיעה שאני הולך להיות באיזה מסלול לקצונה של חיל השלישות משהו לא ברור כזה הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הידיעה שאולי בסוף אני יקבל תפקיד קרוב לבית משהו כזה ג'וב ואוכל לחזור לרכב..
דבר שלבסוף התברר לי כחלום רחוק מאוד.
שישבתי באוטובוס בדרך לשרשרת החיול הסתכלתי על האנשים סביבי וראיתי את החששות על הפנים שלהם הדיבורים התחילו וראיתי שלכולם אותם חששות איפה נישן אוהלים חדרים? מה יהיה לאכול? איך המפקדים יהיו ?כמה חיילים בחדר? והכי חשוב יוצאים שבת????
הדבר היחיד אבל היחיד שעניין אותי זה מתי למען השם אני חוזר להיות על האופנים ולעשות את הדבר שאני הכי אוהב.
פה הבנתי שכאנרה אני קצת שונה מהם שאני מיוחד:]
באמת שלא עניין אותי כלום, לא איפה ישנים כי האחרי האכסניות שנמרוד לקח אותנו הכל קטן עלי... לא מה אוכלים כי אחרי ארוחה שקרנף (עמוס קרף) הכין בבלגיה לא יכול להיות יותר נורא מזה.
בטח שלא המפקדים הפחידו אותי.. כי אחרי אימון בילדים עם יורי אף דמות פיקודית לא יכולה להיות מפחידה:] ֿ
שהגעתי לשרשרת החיול פתאום אני רואה מולי פנים מוכרות נגה כורם אלופות ישראל באופני הרים. היי נוגה אמרתי מה מצב? נוגה שאלה אותי לאן אני מתגייס אמרתי לה משהו לא ברור שלישות ניראלי.מה את ? אני סופרטאית מצטיינת משהו בחיל הים ליד הבית..
שהיא אמרה את זה הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי בוקס ענק בבטן אני חושב שבחיים לא קינאתי ככה בבן אדם.
כמובן שהאימלים של נמרוד "מחר ניפגש במשלוש נעשה צובה נס הרים”.. שהיתי קורא באוהל בפלאפון ומזיל דמעה של געגוע לא עזרו למוטיבציה.
התחלתי לכתוב את הכתבה הזאת כי עמוס וולף ביקש שאני יספר על כמה טוב עשה ועדיין עושה לי האימונים באוזון 11 אני יקצר ויעבור הרבה קדימה וכמו שהתחלתי את הכתבה בלדבר על זמן אני לא רוצה לגמור אותו לאלה שקוראים את הכתבה:]
מי יודע ומי שלא היום אני שליש כלא שש שבעתלית כבר מעל שנה, תפקיד מאתגר מאוד בעל אחריות גדולה וכמות עבודה שלא נגמרת..ועכשיו אמורה להדלק לכולכם מנורה אדומה היי אתה לא רוצה לרכב מה פתאום קצין ?????
ובגלל זה אני כותב לכם את הכתבה הזאת אני אחד שאוהב לעשות הכל להספיק הכול ולהצליח בהכל ותאמינו לי זה אפשרי השאלה כמה אתם רוצים.
המשפט שהכי שנאתי שהורים שלי אמרו לי זה "אבישי היא אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" ואני רציתי להוכיח לכלום שכן זה אפשרי.
כן אפשר לעשות תפקיד גדול אפשר לנהל מערכת יחסים כן יש לי חברה ואני רואה אותה די הרבה וכן אני יוצא עם חברים והכי חשוב אפשר להמשיך לרכב ולנהל אורך חיים ספורטיבי הכל שאלה של חלוקת זמן נכונה וסדר עדיפיות.
זה משימה לא פשוטה ודורשת הרבה אנרגיה וסבלנות אבל תאמינו לי זה אפשרי.
אוזון 11 עזר לי מאוד במשימה.
הנוחות של המקום,איכות האימון וכמובן השרות גורמים לך לרצות לחזור ולתאמן שוב ושוב וכמובן להתקדם ולהתחזק ולעשות את זה נכון, הצוות האדיב המיומן והמקצועי נותן הרגשה של איכות ללא תחרות,באימון על טריינר אתה מצליח להפיק איכות שלפעמיים נאבדת באימון בחוץ,היכולת לשבת בחדר עם מעגל של מראות סביבך נותנת לך את האופציה להסתכל על תנוחת הרכיבה שלך ועל סיבובי הרגלים.
שאין צורך להשקיע ריכוז וצומת לב לכביש או לרוכבים לידך יש לך את היכולת לתת צומת לב לדברים אחרים.
באמת שבלי אוזון היה לי מאוד קשה להצליח במישמה ולחזור לרכב ולהתחרות.
עד כאן להפעם.
תפסיקו לבזבז זמן הוא יקר.
אבישי שריג/אבוחי 20.1.12
